האנשים הקטנים החמקמקים

עודכן ב -28 במאי 2018

מכל התופעות הפאר -נורמליות, קיומם של 'אנשים קטנים' - בין אם יהיו פיות , גמדים או שדונים - היא בין אמונות שזוכות לתשומת לב רצינית מעט, אפילו בקרב חוקרים פאראנורמליים. מיתוסים אלה עתיקים ושוכנים עמוק בתוך הפולקלור של תרבויות רבות. אבל אף אחד היום לא באמת מאמין ביצורים הקטנטנים והקסומים האלה ...

... או שהם כן?

ק.ט. מספר את סיפור המפגש שלה פנים אל פנים:





באוקטובר 2003, בגרינסבורג, פנסילבניה, שיחקתי במרפסת שלנו עם בני בן השנתיים וחצי כשהוא עצר לפתע ושאל אותי: מי האיש הקטן שישב על קיר האבן שלנו? הסתכלתי לאן שהוא מצביע ולא ראיתי דבר ... אבל האזור נראה איכשהו שונה (מנצנץ?). מאוחר יותר, בינואר 2004, שוב היינו בחוץ משחקים, הפעם עם בעלי, כשהשלג היפה ביותר החל לרדת. השעה רק החלה לפנות ערב ואמרתי שאני רוצה לטייל במהירות ביער ובעלי יצפה בבנו בזמן שאני הולך. התחלתי דרך היער והייתי קצת מבולבל מהשינוי של הכל. קשה לתאר; שוב 'מנצנץ' היא המילה הראשונה שעולה בראש. כשהתעקפתי עיקול בשביל, באתי פנים אל פנים, במרחק של כשלושה-ארבעה מטרים משם, כשגבר קטן למראה שדונים מציץ עלי מאחורי עץ. זה היה כמעט שדון סטריאוטיפי: אוזניים ארוכות ומחודדות, אף בצורת מצחיק ארוך, אצבעות ארוכות מאוד וכובע מחודד. הוא לבש בגדים אדומים וכובע, ועורו נראה בצבע לבנדר בהיר מאוד. פלטתי 'הו!' המבוהל. וזה נסוג לאחור ופשוט נעלם באוויר.

האם זה היה תוצר של מוח עייף ודמיון פעיל? ייתכן מאוד. אבל, בדומה לסיפורים על מפגשי רוחות, סיפורים אלה קשורים לאנשים רציניים שבדרך כלל ישבעו שהם לא היו תחת השפעת אלכוהול או סמים ושהחוויות שלהם נראו אמיתיות לחלוטין.

בספרו של ג'רום קלארק, לא מוסבר! , הוא מספר את סיפורו של הארי אנדרסון בן ה -13 שהיה לו מפגש מוזר בליל קיץ בשנת 1919. אנדרסון טען שראה טור של 20 גברים קטנים צועדים בקובץ בודד לעברו. אור הירח הבהיר הראה אותם היטב, ואנדרסון יכול היה לראות שהם לבושים במכנסי ברך עור עם כתפיות. הגברים היו ללא חולצה, קירחים ובעלי עור בהיר. הם לא שמו לב לאנדרסון כשהם עוברים ונראה שהם ממלמלים משהו לא מובן כל הזמן.



ב- Stowmarket, אנגליה בשנת 1842, טען גבר את המפגש הזה עם 'פארייז' כשהלך דרך אחו בנסיעתו הביתה:

יכול להיות שיש עשרות מהן, הגדולות בגובהן כשלושה מטרים, וקטנות כמו בובות. הם הסתובבו יד ביד בזירה; שום רעש לא יצא מהם. הם נראו קלילים ו צְלָלִי , לא כמו גופים מוצקים. יכולתי לראות אותם פשוטים כמוני. רצתי הביתה וקראתי לשלוש נשים לחזור איתי ולראות אותן. אבל כשהגענו למקום, כולם נעלמו. הייתי די מפוכח באותה תקופה.

עמוד הבא: תצפיות היום

פנומון ברחבי העולם



האגדות של היצורים הקטנים האלה מסופרות בכל רחבי העולם. בעוד שלאירים יש משחלות עשירות בזהב וחכמות, לסקנדינבים יש טרולים, ובמרכז אמריקה היצורים הקטנים דמויי הגמד ידועים בשם איקלים ו וונדיס . ה איקלים תוארו על ידי האינדיאנים הצלטאליים כגובהם כשלושה מטרים, שעירים למדי וחיים במערות כמו עטלפים.

לאיסלנד יש גם שדונים , שאומרים שהם מגנים מאוד על מגוריהם. אלה שמנסים להפריע להם נמצאים בצרות. סיפור אחד מסופר על בניית נמל חדש באקורייורי בשנת 1962. ניסיונות חוזרים ונשנים להתפוצצות סלעים נכשלו ללא הרף. הציוד לא תקין והעובדים נפצעו באופן קבוע או חלו. אחר כך טען אדם בשם אולאפור בלדורסון כי הסיבה לצרה היא שמקום הפיצוץ הוא ביתם של כמה 'אנשים קטנים'. הוא אמר לרשויות העיר שהוא יערוך עסקה עם האנשים הקטנים. כשחזר ודיווח כי האנשים הקטנים מרוצים, העבודה נמשכה ללא בעיות.

האיסלנדים - אזרחי אחת המדינות הקרוא וכתובות בעולם - מתייחסים ברצינות למדי לאלפים שלהם. אפילו כיום, ארד סטפנסדוטור, יוקרת השדונים המוכרת ביותר באיסלנד, סייעה למחלקת התכנון של רייקיאוויק ולרשויות התיירות ליצור מפות המשרטטות את רדיפותיהם של אנשים נסתרים. רשות הכבישים הציבורית מסייעת לעתים קרובות בכבישים סביב סלעים מקודשים ומקומות אחרים שנחשבים מיושבים על ידי האלפים.

תצפיות היום

המראות של האנשים הקטנים נמשכים עד היום. למעשה, פורסמו כמה פרסומים בפורום תופעות פאר-נורמליות מצד קוראים ששמעו סיפורים על מפגשים כאלה או שחוו אותם ממקור ראשון. הנה כמה דוגמאות:

'למדתי שילד משועמם ששיחק לאורך נחל ליד בנד, אורגון, ראה שני אנשים קטנים שחצו את הנחל ועמדו והביטו בו. הוא אמר שהגובה שלהם לא יותר מ -15 עד 18 סנטימטרים וחשוך מאוד. הם לבשו עורות כבגדים, ולאחר תקופה של 10 עד 15 שניות, הלכו חזרה אל הנחל ואל היער. הילד הראה את עקבותיהם להוריו, שהתקשרו עם חברת כריתת עצים לניקוי ערימות חתך. ההדפסים היו ברורים והוריו היו המומים, אך בחרו שלא ללכת בעקבות היצורים הקטנים אל היער. כעת הוא מאמין שהגברים הקטנים לא היו מרוצים מהכריכה וההרס ביער״.
'הפעם האחרונה שראיתי אנשים קטנים הייתה בסביבות 1957 בפורט וורת', טקסס. ישנתי ומשהו גרם לי לפקוח את העיניים. ראיתי שני אנשים קטנים מביטים בי לאחור. הייתי עייף ומנומנם בזמנו כדי להמשיך לחקור את שני הבחורים הקטנים האלה שהיו להם מעט מאוד שיער ולבשו בגדים מוזרים עלובים. הם חייכו אלי וחזרתי לישון. אני יודע מה ראיתי והם היו אמיתיים״.
'אני לא יודע אם מה שראיתי הוא' אדם קטן ', אבל כשהייתי צעיר יותר, בסביבות שבע או שמונה, הצללים או האלפים הקטנים האלה, אולי בגודל של ורדרד, היו יוצאים לחדרי. אני לא זוכר את התחושות שהיו לי. לא הייתי הולך לישון כשהאורות כבויים והתעקשתי שההורים שלי יישארו איתי בחדר שלי עד שנרדם. אני חושב שהם חשבו שאני משוגע או משהו! אבל אני יודע מה ראיתי. רוב הזמן הם הלכו על החלון שלי, אבל אז כשהייתי פונה לכיוון השני, הם היו קופצים מולי כאילו הם רוצים שאראה אותם. אני לא חושב שכל כך פחדתי, אבל אני עדיין זוכר בבירור איך הם נראו. במשך תקופה מסוימת הם נעלמו. אני חושב שזה נמשך שנה. כמו כן, אני זוכר שכאשר רציתי שיסתלקו, הייתי מבקש מהם לעזוב. אם לא, אז הייתי מנסה להכות אותם ביד, אבל הם היו נעלמים לפני שיכולתי. אני לא זוכר שהם דיברו. זה היה מוזר, אבל אני יודע שזה קרה״.
'בשנה שעברה כשבתי וחבריי הסתובבו בארבע גלגלים ביער במדינת וושינגטון, הם היו תקועים והתקשו לצאת. כשעבדו ביציאה, יצא אדם דמוי שדון והביט בהם. לשדון היו חץ וקשת, כובע מחודד ואוזניים מחודדות. שישה אנשים ראו את זה״.

עמוד הבא: עוד סיפורים על האנשים הקטנים

עוד סיפורים של העם הקטן

דניאל שמע סיפור מוזר מהסרטון 'Unc'Willy' שלו. בזמנו, ווילי היה צעיר בשנות ה -30 המוקדמות לחייו. הוא רכב על סוסו לאורך אחד ממעיינות הטבע הרבים באזור ועצר לגלגל לעצמו סיגריה ולנוח קצת. כשעמד ליד המים, שמע 'קול גירוד' מוזר, וסקרן שאולי מדובר בחיה שהוא זחל אל הדשא לאורך הנחל הקטן הזה. כשדחף את הקנים, הוא הביט על שתי דמויות קטנות ומוזרות שלא היו גבוהות מאגרוף של גבר! אחד יצא מהמים בעוד השני ישב לצד הנחל. היושב כאילו גירד משהו בידיו.

כשווילי הבין שמה שהוא רואה הוא אמיתי, המודעות הביאה למודעות של האנשים הקטנים האלה, שקפאו בעקבותיהם. כשווילי דחף את הדשא לעברם למבט טוב יותר, דמות אחת צנחה לצד אחד ונפלה למים ונעלמה, למרות שזרם המים הקטן הזה לא היה בעומק של סנטימטר או שניים. השני ייצר נרתיק עור קטן שממנו הוציא כמה ראשי חצים ישנים, ועם אלה היה הכלי שהפיק את רעש הגריטה ששמע. זו הייתה סכין אבן זעירה והוא גם החזיק את טופר הסרטנים שהיצור ניסה לפתוח כשווילי קרה יחד.

לפול מדרום אפריקה יש סיפור מוזר לא פחות. ניסיון זה התרחש בשנת 1986 בדרבן, דרום אפריקה, בשמורת הטבע ביצות מנגרוב, בשעה 18:00 לערך. ביום זה, מספר לנו פול, הוא וחמישה חברים יצאו לטיול מהמשפט המרכזי בביצה. 'הלכנו בערך 10 דקות כשהביצה פינתה את מקומה לקרחת יער עם תצורות סלע הדומות לזה של אמפיתיאטרון טבעי קטן', הוא אומר. 'היו מנורות אש מוארות מסביב לאמפיתיאטרון הזה. ממש מולי היה אדם קטן שגובהו היה קצת יותר משלושה מטרים. הוא הביט בי ישירות והצביע עלי בהפתעה״.

בשלב זה כל קבוצת החברים הדביקה את פול. 'הסתכלנו מסביב וראינו אנשים קטנים שיושבים על תצורות הסלע המוארות ואחרים שמתקיימים ביניהם אינטראקציה', הוא ממשיך. ״האור והצורות שראינו היו מאור אתרי בעל צפיפות פחות ברורה מהאור שאנו מכירים. הערכתי שיש בין 20 עד 30 מהאנשים הקטנים האלה. היינו המומים ומפוחדים מהתופעה הזו שחווינו״.

החוויה נמשכה כעשר שניות בלבד לחברים, אך נראה שהתנגנה כאילו בהילוך איטי. 'הסתובבנו ורצנו הכי מהר שיכולנו לכיוון הרכב שלנו', אומר פול. 'כשהגענו ניסינו להבין מה אנו עדים. חזרנו למקום ולא ראינו דבר מלבד שיח. בלי אורות, בלי אנשים קטנים, בלי היווצרות סלעים, רק שיח '.

מה אנחנו יכולים לעשות מהסיפורים האלה? סיפורים גבוהים? הזיות? האם יתכן שהם אמיתיים - 'אמיתיים' באופן שמאתגר את ההבנה הנוכחית שלנו בעולם?