בית הכלא של המדינה המזרחית, המכונה הבניין היקר ביותר שנבנה באותה תקופה בארה'ב, הפך לאב טיפוס שתוכנן ל -300 בתי סוהר.
המתקן הופעל תחת מערכת פנסילבניה משנת 1829 עד 1913. מערכת זו, בה השתמשו הקוייקרים, נועדה לאלץ את חסרי האמצעים שנשלחו לשם להסתכל פנימה ולמצוא את אלוהים. במציאות, המערכת שהעמידה את האסירים בבדידות מוחלטת הוציאה הרבה אנשים שפויים לשיגעון.
לאסירים במזרח המדינה היו שירותים, שולחן, דרגש ותנ'ך בתאיהם, בהם הם היו נעולים כל היום, פרט לשעה אחת. כשהאסירים אכן עזבו את תאיהם, יונח מכסה מנוע שחור מעל ראשם, כך שהם לא יראו שבויים אחרים כשהם מונחים במסדרונות הכלא. האינטראקציה וכל צורת תקשורת בין האסירים היו אסורים.
האסירים חיו חיי בדידות ארציים ורק היו מקבלים הצצה לאור השמש, המכונה 'עין האלוהים' שהגיעה מבעד לחריץ בתקרת הכלא. בצורך נואש של אינטראקציה אנושית, אסירים היו מקישים על צינורות או לוחשים זה לזה באוורור. אם נתפס, העונש היה אכזרי.
דווח כי הקוויקרים לא היו אחראים לעונשים שהאסירים נאלצו לסבול. הענישה הקיצונית הייתה משהו שהעובדים השכירים בכלא עיצבו ואכפו.
צ'ארלס דיקנס ביקר בכלא בשנות ה -40 של המאה ה -19 ומצא את התנאים מחרידים. הוא תיאר את האסירים במזרח פן כ''נקברים חיים ... 'וכתב על העינויים הפסיכולוגיים שסבלו האסירים מידי שוביהם.
לפני הרפורמה שלו בשנת 1913, הכלא שנועד לאכלס 250 אסירים, נתקע יותר מ- 1700 אסירים בתאים מאולתרים זעירים שבהם היה מעט אור ואפילו פחות אוורור. כשמצאה את תנאי הכלא בלתי מקובלים, הכלא השתלט ושופץ ומערכת פנסילבניה בוטלה. לבסוף, בשנת 1971, נסגר הכלא המפלצתי השרוע.
מאז סגירתו, המבקרים, העובדים והחוקרים על פעילות פאראנורמלית שמעו על פי הדיווחים קולות מפחידים בלתי מוסברים ברחבי הכלא.
כיום בית הסוהר נפתח לציבור. בשנה טיפוסית מתרחשות אולי שני עשרות חקירות פאראנורמליות בגושי התא, ולדברי עוזר מנהל התוכנית ברט ברטולינו, כמעט תמיד הן מוצאות עדויות לפעילות.
תיירים ועובדים דיווחו ששמעו בכי, צחקוקים ולחישות שבאו מתוך כותלי הכלא.